להיות מו"ל, להיות עורך, זאת פעולה פוליטית. השקפת העולם של עורך היא תמיד חלק ממערך השיקולים. השאלה היחידה היא כמה העורך מודע לכך.
עורך יכול לחשוב שהוא שוויוני לגמרי, ועדיין איכשהו יוצא שהוא מוציא לאור בעיקר גברים, לבנים, הטרוסקסואלים, סיסג'נדרים, בריאים בגופם ובנפשם. והוא אולי לא חושב שזה כי הוא גבר, לבן, הטרוסקסואל, סיסג'נדר, בריא בגופו ובנפשו. סביר מאד שלא. אבל הסטטיסטיקה מרמזת שכן.
גזענות, סקסיזם, טרנספוביה... אלה דברים שהחברה משרישה בכולנו. להשתחרר מהם זאת עבודה. ולא מספיק להשתחרר מאחד מהם. אינטרסקציונליות פירושה הכרה בכך שיש צירים שונים של דיכוי.
לפני מספר שנים, בתגובה למגוון אמירות מיזוגיניות, החליטו במגזין Lightspeed לעשות מעשה. עורך המגזין, ג'ון ג'וזף אדמס, החליט להוציא גיליון נשי. לא רק סופרות. גם עורכות. בלי גברים מעורבים בתהליך, וזה כלל אותו. הוא הפך את זה לפרויקט מימון המון בקיקסטארטר.
הוא קרא לזה Women Destroy SF. נשים משמידות את המד"ב, כי מספיק טרולים באינטרנט אמרו את המשפט הזה ברצינות. Women Destroy SF הפך, בעקבות התמיכה הגדולה לה זכה, ל-Women Destroy SF ו-Women Destroy Fantasy, ו-Women Destroy Horror. נשים "השמידו" את המד"ב, הפנטסיה, והאימה.
בשנה לאחר מכן קווירים זכו להשמיד את המד"ב, הפנטסיה והאימה. בשנה לאחריה, אנשים שאינם לבנים קיבלו את תורם. בגיליון הבא, שמקבל בימים אלה הגשות סיפורים, נכים יוכלו להשמיד.
הגליונות האלה היו מעולים, וסיפקו במה לכישרונות אדירים כמו סופיה סמטאר, קרוליין יואכים, ג'יי"ויי יאנג, שונן מגווייר, נ"ק ג'מיסין, צ'רלי ג'יין אנדרס, אמל אל-מוכתאר, נאלו הופקינסון, דיליה שרמן, אמה בול, קאי אשנטה וילסון, קתרין מ' ואלנטה. רבים אחרים.
שמות רבים מאלה היו מוכרים לפני הגיליונות, אבל אחרים זכו לראשונה לבמה בסדר הגודל הזה. סיפורים שלא היו נכתבים נכתבו כיוון שהבמות האלה היו קיימות.
ההשפעה של הגיליונות האלה תורגש למשך שנים. כי מעבר לבמה החד פעמית שהם סיפקו, הם סיפקו ליוצרים ויוצרות תחושה שיש להם מקום בז'אנר, תחושה שלא תמיד היתה בז'אנר שנתפס כלבן וזכרי, למרות שמעולם לא באמת היה כך, לא מבחינת הכותבים והכותבות, ולא מבחינת הקוראים והקוראות.
לפני שנים רבות, כשהייתי עורך המד"ב והפנטסיה של אופוס, היתה לי תחושת תסכול מתמשכת. באותה התקופה הוצאתי גם מקור, בתיאוריה, וכמעט כל כתב יד שקיבלתי נכנס לקטגוריה שכינית "ג'ון וג'יין בנמל התעופה של דנבר," על שם ספר שהתחיל בדמויות האלה במיקום הזה.
מה ליוצרים ישראלים, קבלתי, ולאמריקאיות הזאת?
התשובה פשוטה: זה המד"ב שהם ראו. זה המד"ב שהם קראו.
כיום, המצב טוב יותר. במידה רבה תודות לעבודה המדהימה שעושה נועה מנהיים בכינרת, והעבודה החשובה מאד שעשה שמעון אדף בכתר, יש יותר ספרות ז'אנר מקורית על המדפים.
אני לא עורך מקור. אני מתרגם. אני עורך תרגום. אני לא יודע לעשות את מה שחברתי הטובה נועה עושה בכישרון רב כל כך (תשאלו את קרן לנדסמן על נועה).
אז איך ההחלטות שלי כעורך ומו"ל הן פוליטיות? ובכן, המטרה שלי תמיד היתה לשקף את המיטב במד"ב והפנטסיה כיום, את מה שחדש ומעניין. והעניין הפוליטי הוא לא להתעלם מכך שרוב מה שמעניין במד"ב והפנטסיה כיום לא נכתב על ידי גברים לבנים.
ואם הייתי מקבל את ההחלטה ההפוכה? גם היא היתה פוליטית. בחירה בברירת המחדל הישנה היא לא פחות פוליטית מבחירה בחלופות חדשות. אין יצירה תרבותית שאינה פוליטית. במה שהיא אומרת, ו/או במה שהיא לא אומרת.
אין כאן בחירה בין איכות למגוון. הבחירה באיכות *היא* הבחירה במגוון. הן מבחינת היוצרים והיוצרות, והן מבחינת הנושאים.
אני מקווה, בקטנה, שהמגוון הזה יעזור לכותבים וכותבות מקומיים להסתכל על מה שיש לנו להציע, כתרבות, כבסיס לכתיבה ז'אנר. אני מקווה בגדול, שהספרים שאני מוציא ואוציא ירחיבו את המחשבה של מי שיקראו אותם. זה הדבר הגדול ביותר שספרות ז'אנרית תמיד עשתה, בעיני. תחושת הפליאה, אותה סנסוונדה מפורסמת, מגיעה ברגע שבו המוח מתרחב כדי להכיל אפשרויות חדשות.
זאת הסיבה שאני מו"ל. זאת הסיבה שאני מריץ את קמפיין מימון ההמון של נובה בהדסטארט, שמגיע היום לסיומו.
תוספת: הסיפורים הקצרים המקומיים
בפוסט מעל, כתבתי על ההתפתחויות בארץ, והפנו את תשומת לבי לכך שהזנחתי גורם חשוב בהתפתחות הז'אנר בארץ, והוא המגזין המקוון בלי פאניקה ואוסף הסיפורים השנתי של האגודה הישראלית למד"ב ופנטסיה, היה יהיה, ואת העורכים שלהם, רמי שלהבת ואהוד מימון. וזה תיקון נכון וחשוב. שני אלה, וגם המגזין חלומות באספמיה ואתר האגודה, סיפקו במות חדשות שסייעו מאד לכותבים והכותבות בישראל להתפתח.